אני לוקחת את המסרק בידיים רועדות ונאבקת בשערי המקורזל.
אני לובשת את השמלה, ומביטה בתיעוב בנערה המשתקפת מהמראה.
הנערה הזאת, ההפך מיפה.
עור מלא פצעים.
שמנה.
שיער בצבע ביצה.
גבוהה.
רגליים ארוכות.
זרועות ארוכות.
ועיניים, עיניים ירוקות שמתו מזמן. אותו הברק לא נדלק שם יותר. בלתי אפשרי לראות בהן שמחה. רק על חיוכה המזויף.
ושתי הנערות המסתכלות אחת על השנייה, מנסות לתאר לעצמן, מה זה להיות מישהי יפה.
מישהי בלי פצעים בפנים.
אומרת הנערה מול המראה.
מישהי בלי נמשים.
ממשיכה.
מישהי עם נמשים.
מנסה הנערה במראה.
מישהי בלי נמשים.
אומרת שוב הנערה בתקיפות.
מישהי עם שיער שהוא לא השיער שלי.
אומרת הנערה.
אבל אפשר גם מישהי עם השער שלי..
מהססת הנערה במראה. אולי גם שואלת.
לא נכון.
מתרגזת הנערה.
עיניים עם ברק בתוכן.
אומרת.
אבל למה נערה בלי ברק בעניים לא יכולה להיות יפה?
שואלת המראה.
כי זאת נערה שהיא לא יפה.
אומרת הנערה.
נערה לא גבוהה מדי.
אומרת.
נערה גבוהה.
מתרגזת המראה.
שתי הנערות מתחילות לריב בראשן.
בלא הידיעה, שנערת המראה, ניסתה להאמין, אולי רק טיפטיפה, שהיא יפה. ניסתה. זה לא קרה.
;){kind=link}