עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

חברים
הכאב שבשתיקהdont let me go .ג'ולMagenAprilme-***girl
ThelseyehavGhost DogDowntimtamדניאל
Emo Lifesee from the heartHere To LoveMeshiSuzanLonely guy
The Cheshire Catנערת הגורלcosmicBFFTigerLilyIm (not) fine
נושאים
תאריך פתיחת הבלוג

7.11.2013
מי אני?

שיער חום מתולתל.
עיניים ירוקות משתנות.
נמשים.
גבוהה.
עור בהיר.
זיכרון גרוע.
תולעת ספרים.
ילדת חורף.
שותקת אבל יודעת לצרוח.
איבדה סבא.
כותבת.
מציירת.
חיה בעולם משל עצמה.
העפרונות שלה הם לפעמים החברים הכי טובים שלה.
משפחה מלחיצה.
בעית זיכרון.
עושה צרות.
שקרנית מעולה.
נוטרת טינה.
סולחת אבל לא שוכחת.
לא ילדה טובה.
לא תמיד צודקת.

מה עוד אפשר לומר?
ילדה שונה.
זאת אני.
אצל סבתא בחצר

"תגידי, מה קרה?" שאל אותי בן דודי. שערו הג'ינג'י נראה זהוב.
"הממ... מה?" מיקדתי את מבטי בו.
"מה קרה לך? את שקטה יותר מתמיד. אבל כשאת מדברת, את מדברת רק על הא' הזה..." אמר לי.
הוא היה קטן ממני בשלוש שנים.
עייניו הירוקות קדחו בי.
הסמקתי.
"אני.. באמת?.." שאלתי.
"כן. את אוהבת אותו?" שאל בישירות.
"אנ- אני... אני חושבת שכן." אמרתי לו.
הוא חייך אליי את החיוך המופרע שלו.
"ידעתי! ידעתי!" הוא עשה ריקוד ניצחון.
"טוב, ידעת." גילגלתי לעברו עיניים. "עכשיו בוא, אם אתה רוצה לקבל את הכסף על העבודה כאן." חייכתי אליו וגררתי אותו איתי.
חייכתי כול שאר היום.
הפרצוף של א' התגלגל בתוך ראשי.
כול זמן אפשרי בן דודי עשה תנועות ניצחון ופרץ בצחוק המתגלגל שלו.

זה היה לפני חודש.
הבנתי שכנראה ע' צדק.
רק שבאותו זמן לא הבנתי את זה.

אז היום?

24/12/2013 20:33
Be Your Own Hero
אהבה

הגעתי הביתה אחרי בית הספר.

מה חיכה לי?

אבא.

הוא 'עזר' לי במתמטיקה. יותר נכון הסביר לי כמה אני טיפשה.

מיד אחרי השעה וחצי המייגעות, יצאתי לצופים.

מ' לא הגיעה.

הצמדתי לג' את הכינוי 'גרמיט'. כמו 'קרמיט', בגלל שפעם הוא בא לבית ספר עם משהו על הצוואר שנראה כמו הכולר הזה של קרמיט, רק שאת זה אומרים עם ג'.

ט' היה.

א' היה.

שיחקנו הדגל.

זה היה פשוט עלוב.

רק שוטטתי 'בשטח האויב' ועצבנתי אותם. זה היה נחמד.

כול הפעולה אני וא' היינו ביחד.

זה היה כיף.

כול הפעולה פשוט היינו מחובקים.

לא *באמת* שמעתי את מה שהמדריכים אמרו לנו.

כשיצאנו מהשער איזה ילדה אחת שאלה אותנו, "אתם אחים?". סוף סוף מישהי שלא שואלת אותנו משהו שהוא לא על דעות קדומות שבן לא יכול להסתובב עם בת בלי שהם חברים.

בסוף מול הבית שלו התחבקנו. אני נורא אוהבת את החיבוקים האלה שסוגרים את היום.

באמצע פשוט סובבתי את הראש ונישקתי אותו.

נשיקה קצרה, רכה.

נפרדתי ממנו.

היה לי חיוך מפגר על הפרצוף.

לא היה לי אכפת.


The Cheshire Catme-***timtamMeshiTigerLily
24/12/2013 20:47
הלוואי שהיה לי האומץ שיש לך, להודות בפני מי שאני אוהבת שאני אוהבת אותו..
אחד החלומות שלי הוא נשיקה עם מי שאני אוהבת........ אפילו רק אחת.
את וא' כל כך מקסימים ביחד.
תשמרו אחד על השני כי זה לא מובן מאליו מה שיש לכם...♥
Be Your Own Hero
24/12/2013 21:14
תודה לך♥
אל תדאגי, את תצליחי. אני מאמינה בך.
The Cheshire Cat
25/12/2013 16:10
אני ככ שמחה בשבילך! הצלחת !
Be Your Own Hero
25/12/2013 17:03
כן, יאיי.
תודה לך♥
me-***
25/12/2013 17:48
I'm so happy for you.. אוהבת <3
Be Your Own Hero
25/12/2013 19:43
thank you..
אוהבת המון♥
timtam
04/01/2014 21:17
אני אמחה בשבילך כל כך!!
הוא כזה מדהים!...
אוהבת ♥
Be Your Own Hero
05/01/2014 07:20
תודה לך♥
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה:

קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
מקרא שמות
מ' - החברה הכי טובה שלי. היא מדהימה פשוט. מתה עליה.
א' - החבר הכי טוב שלי. אני מאוהבת בו. הוא מדהים.
ט' - חבר ממש ממש טוב שלי. הוא פשוט אדיר. התכונה הכי חזקה שלו.
ע' - הבחור הדפוק ששבר לי את הלב. אני חושבת שעכשיו הוא יצא משם.
ג' - חבר ממש טוב שלי. הוא אדיר ומצחיק.
ל' - אחותי הקטנה. עוד מישהי שמרביצה לאחותה הגדולה...
ש' - אחותי הגדולה, כיתה יא'. רק עוד אחת שמקללת אותי ושונאת אותי.
ה' - אחותי הבכורה, בצבא. קשה לתאר אותה. עיניים כחולות צלולות שגורמות לך לומר רק אמת. למדתי להילחם בהן.
תודה לכם

תודה לך, ששברת לי את הלב.
ותודה לך, שתקעת לי סכין בגב. רגע, גם לך, ולך, ולך.
ותודה לך, שהצקת לי כל חיי. וגם לך, ולך, ולך.
ותודה לך, שבעטת בי כשהייתי פצועה. ולך, ולך, ולך.

תודה לך, שתיקנת חלקים ממני. ולך, ולך, ולך.
ותודה לך, שנתת לי כתף לבכות עליה. ולך, ולך, ולך.
ותודה לך, שתמיד חיבקת בזמן המתאים. ולך, ולך, ולך.
ותודה לך, שידעת להקשיב. ולך, ולך, ולך.
ותודה לך, שפשוט היית שם בשבילי כל הזמן הזה. ולך, ולך, ולך.

תודה לכולכם.
בזכותכם אני מי שאני היום.
Frozen

הכול קפוא.
בשיער נשזרו פתיתי שלג וקרח.
הוא נהיה לבן.
הרוח מצליפה בו.
האצבעות קופאות.
מתחילים להיווצר עליהם ציורים, שירטוטים קפואים.
היידים הלבינו.
הלחיים מתחילות להכסיף.
הנמשים החומים נבלעו בלובן.
העניים מכחילות.
נראות כלבנות בוהקות.
אך הכפור?
הוא אינו רק מבחוץ.
הוא מתחלחל פנימה.
זוחל במוח.
מביט בזכרונות.
מביט בכשלונות,
בהצלחות,
בפגיעות,
בפחד.
מגשש.
מקפיא את הכול.
ואז,
הוא מסתכל מטה.
ומה הוא רואה?
את הלב.
הלב פועם.
אינו כסוף, או לבן.
אך הוא חלש.
באותה המידה אשר חזק.
הכפור לוקח תנופה.
חודר לתוך הלב.
השפתיים הכולות נפתחות וצרחה נפלטת מהן.
הכאב, קשה מנשוא.
אך זהו הכאב.
עוד לומדים להתמודד איתו.
הגוף מתרומם מהאדמה.
הצבעים הכסופים מתעמעמים.
שאר הצבעים חוזרים כשהיו.
הסומק חוזר ללחיים.
העיינים חוזרות לצבען הירוק.
אך הכאב,
לא עוזב.
הכול נראה מבחוץ רגיל,
כשבפנים,
הכול קפוא.