עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

חברים
הכאב שבשתיקהdont let me go .ג'ולMagenAprilme-***girl
ThelseyehavGhost DogDowntimtamדניאל
Emo Lifesee from the heartHere To LoveMeshiSuzanLonely guy
The Cheshire Catנערת הגורלcosmicBFFTigerLilyIm (not) fine
נושאים
תאריך פתיחת הבלוג

7.11.2013
מי אני?

שיער חום מתולתל.
עיניים ירוקות משתנות.
נמשים.
גבוהה.
עור בהיר.
זיכרון גרוע.
תולעת ספרים.
ילדת חורף.
שותקת אבל יודעת לצרוח.
איבדה סבא.
כותבת.
מציירת.
חיה בעולם משל עצמה.
העפרונות שלה הם לפעמים החברים הכי טובים שלה.
משפחה מלחיצה.
בעית זיכרון.
עושה צרות.
שקרנית מעולה.
נוטרת טינה.
סולחת אבל לא שוכחת.
לא ילדה טובה.
לא תמיד צודקת.

מה עוד אפשר לומר?
ילדה שונה.
זאת אני.
אצל סבתא בחצר

"תגידי, מה קרה?" שאל אותי בן דודי. שערו הג'ינג'י נראה זהוב.
"הממ... מה?" מיקדתי את מבטי בו.
"מה קרה לך? את שקטה יותר מתמיד. אבל כשאת מדברת, את מדברת רק על הא' הזה..." אמר לי.
הוא היה קטן ממני בשלוש שנים.
עייניו הירוקות קדחו בי.
הסמקתי.
"אני.. באמת?.." שאלתי.
"כן. את אוהבת אותו?" שאל בישירות.
"אנ- אני... אני חושבת שכן." אמרתי לו.
הוא חייך אליי את החיוך המופרע שלו.
"ידעתי! ידעתי!" הוא עשה ריקוד ניצחון.
"טוב, ידעת." גילגלתי לעברו עיניים. "עכשיו בוא, אם אתה רוצה לקבל את הכסף על העבודה כאן." חייכתי אליו וגררתי אותו איתי.
חייכתי כול שאר היום.
הפרצוף של א' התגלגל בתוך ראשי.
כול זמן אפשרי בן דודי עשה תנועות ניצחון ופרץ בצחוק המתגלגל שלו.

זה היה לפני חודש.
הבנתי שכנראה ע' צדק.
רק שבאותו זמן לא הבנתי את זה.

....

15/12/2013 16:35
Be Your Own Hero
משפחה
"אבל..."
"אין אבל." אמרתי בתקיפות.
"אבל-"
"אמרתי שאין אבל. לא שמעת?" אמרתי.
"שמעתי." אמר לי.
"אז למה אתה ממשיך לומר 'אבל'? רוצה לשמוע משהו?" שאלתי אותו.
הוא הביט בי.
בן דודי הצעיר.
עיניו הירוקות האדימו מבכי.
"מה?.."
"אתה ילד מדהים." אמרתי.
"אז למה הם עושים את זה?" שאל אותי.
"כי זה עושה להם טוב." אמרתי.
"זה עושה להם טוב?" שאל.
"כן אורי." אמרתי. "אנחנו חיים בעולם, שכול אחד פוגע מאיפה שהוא פגוע. לא למדת את זה בעצמך עדיין? טוב, עכשיו אתה לומד."
הוא רק שתק.
חיבקתי אותו.
"הם פוגעים במי שחזק. הם פוגעים במי שזוהר. זה מה שהם עושים." אמרתי. "אני רוצה שתראה להם, תראה להם שהם לא טעו. תראה להם שאתה חזק. תראה להם שאתה עדיין מחייך. שישאלו את עצמם, 'הילד הזה לא נשבר?' ואתה רק תמשיך לזהור."
הוא הביט בי.
"את באמת רוצה?" שאל.
"כן. ואם הם יעזו לעשות את זה לך שוב, אני אבוא עד אליהם, ואז ארביץ להם." אמרתי.
הוא חייך חיוך קטן והניצוץ המוכר חזר לעינייו.
"ילדים! קדימה, צריך ללכת!" צעקה דודתי.
קמנו מהספסל והלכנו לקראתה.

השיחה הזאת איתו נתקעה בראשי מיום שבת.
היא לא יוצאת החוצה.
כול מה שאמרתי לו שם, היה מבחינתי נכון. אני אקיים הכול.
אם הבריונים האלה יעזו להתקרב אל בן הדוד שלי שוב, אני אהרוג אותם בלי רחמים.
כי אף אחד,
אף אחד,
לא צוחק עליו.
אף אחד.
הוא הדבר היחיד במשפחתי שאני אוהבת.
הוא ואחיו.
הם הסיבה שאני באה לכול האירועים עם החארות שאני צריכה לראות כול הזמן.
ועליהם,
על שני האחים,
אני לא עומדת לוותר.
אני לא אתן לאף אחד לשבור אותם.


cosmicBFFחסויThe Cheshire CatנועהDownme-***
The Cheshire Cat
15/12/2013 16:58
וואו, מקסים איך שעודדת אותו,
נוראי לחשוב שדברים כמו שקורים לנו קורים גם לאנשים שאנחנו אוהבים...
Be Your Own Hero
15/12/2013 17:33
תודה לך יקירתי.
אני יודעת שזה נוראי.
שתביני,
אורי ביקר את סבי בבית החולים ביומו האחרון.
הוא ראה את גופתו.
תחשבי כמה קשה זה..
ואז עוד מתעללים בך...
קשה לי לראות אותו סובל.
נועה
15/12/2013 17:34
זה טוב שיש לו אותך, באמת נשמע שעודדת אותו ושחיזקת אותו, מגעיל איך שבגיל כל כך צעיר כבר יש דברים כאלה, גם אני הייתי הורגת אותם אם היו עושים משהו לאחים שלי .
Be Your Own Hero
15/12/2013 17:41
כפי שאמרתי לו, זהו העולם כיום.
צריך לעשות שינוי.
מאיה נוימן
15/12/2013 17:42
כל הכבוד לך. את עודדת אותו. עשית לו שמח. את מיוחדת.
אוהבת המון...
מאיה...3>
Be Your Own Hero
15/12/2013 17:57
תודה לך..

Down
16/12/2013 22:43
כל כך מדהים... 3>
מדהימה
והוא נשמע חמוד
וכל הכבוד :)
Be Your Own Hero
17/12/2013 07:37
הוא באמת חמוד.
אני לא מדהימה. אני לא.
תודה♥
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה:

קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
מקרא שמות
מ' - החברה הכי טובה שלי. היא מדהימה פשוט. מתה עליה.
א' - החבר הכי טוב שלי. אני מאוהבת בו. הוא מדהים.
ט' - חבר ממש ממש טוב שלי. הוא פשוט אדיר. התכונה הכי חזקה שלו.
ע' - הבחור הדפוק ששבר לי את הלב. אני חושבת שעכשיו הוא יצא משם.
ג' - חבר ממש טוב שלי. הוא אדיר ומצחיק.
ל' - אחותי הקטנה. עוד מישהי שמרביצה לאחותה הגדולה...
ש' - אחותי הגדולה, כיתה יא'. רק עוד אחת שמקללת אותי ושונאת אותי.
ה' - אחותי הבכורה, בצבא. קשה לתאר אותה. עיניים כחולות צלולות שגורמות לך לומר רק אמת. למדתי להילחם בהן.
תודה לכם

תודה לך, ששברת לי את הלב.
ותודה לך, שתקעת לי סכין בגב. רגע, גם לך, ולך, ולך.
ותודה לך, שהצקת לי כל חיי. וגם לך, ולך, ולך.
ותודה לך, שבעטת בי כשהייתי פצועה. ולך, ולך, ולך.

תודה לך, שתיקנת חלקים ממני. ולך, ולך, ולך.
ותודה לך, שנתת לי כתף לבכות עליה. ולך, ולך, ולך.
ותודה לך, שתמיד חיבקת בזמן המתאים. ולך, ולך, ולך.
ותודה לך, שידעת להקשיב. ולך, ולך, ולך.
ותודה לך, שפשוט היית שם בשבילי כל הזמן הזה. ולך, ולך, ולך.

תודה לכולכם.
בזכותכם אני מי שאני היום.
Frozen

הכול קפוא.
בשיער נשזרו פתיתי שלג וקרח.
הוא נהיה לבן.
הרוח מצליפה בו.
האצבעות קופאות.
מתחילים להיווצר עליהם ציורים, שירטוטים קפואים.
היידים הלבינו.
הלחיים מתחילות להכסיף.
הנמשים החומים נבלעו בלובן.
העניים מכחילות.
נראות כלבנות בוהקות.
אך הכפור?
הוא אינו רק מבחוץ.
הוא מתחלחל פנימה.
זוחל במוח.
מביט בזכרונות.
מביט בכשלונות,
בהצלחות,
בפגיעות,
בפחד.
מגשש.
מקפיא את הכול.
ואז,
הוא מסתכל מטה.
ומה הוא רואה?
את הלב.
הלב פועם.
אינו כסוף, או לבן.
אך הוא חלש.
באותה המידה אשר חזק.
הכפור לוקח תנופה.
חודר לתוך הלב.
השפתיים הכולות נפתחות וצרחה נפלטת מהן.
הכאב, קשה מנשוא.
אך זהו הכאב.
עוד לומדים להתמודד איתו.
הגוף מתרומם מהאדמה.
הצבעים הכסופים מתעמעמים.
שאר הצבעים חוזרים כשהיו.
הסומק חוזר ללחיים.
העיינים חוזרות לצבען הירוק.
אך הכאב,
לא עוזב.
הכול נראה מבחוץ רגיל,
כשבפנים,
הכול קפוא.