עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

חברים
הכאב שבשתיקהdont let me go .ג'ולMagenAprilme-***girl
ThelseyehavGhost DogDowntimtamדניאל
Emo Lifesee from the heartHere To LoveMeshiSuzanLonely guy
The Cheshire Catנערת הגורלcosmicBFFTigerLilyIm (not) fine
נושאים
תאריך פתיחת הבלוג

7.11.2013
מי אני?

שיער חום מתולתל.
עיניים ירוקות משתנות.
נמשים.
גבוהה.
עור בהיר.
זיכרון גרוע.
תולעת ספרים.
ילדת חורף.
שותקת אבל יודעת לצרוח.
איבדה סבא.
כותבת.
מציירת.
חיה בעולם משל עצמה.
העפרונות שלה הם לפעמים החברים הכי טובים שלה.
משפחה מלחיצה.
בעית זיכרון.
עושה צרות.
שקרנית מעולה.
נוטרת טינה.
סולחת אבל לא שוכחת.
לא ילדה טובה.
לא תמיד צודקת.

מה עוד אפשר לומר?
ילדה שונה.
זאת אני.
אצל סבתא בחצר

"תגידי, מה קרה?" שאל אותי בן דודי. שערו הג'ינג'י נראה זהוב.
"הממ... מה?" מיקדתי את מבטי בו.
"מה קרה לך? את שקטה יותר מתמיד. אבל כשאת מדברת, את מדברת רק על הא' הזה..." אמר לי.
הוא היה קטן ממני בשלוש שנים.
עייניו הירוקות קדחו בי.
הסמקתי.
"אני.. באמת?.." שאלתי.
"כן. את אוהבת אותו?" שאל בישירות.
"אנ- אני... אני חושבת שכן." אמרתי לו.
הוא חייך אליי את החיוך המופרע שלו.
"ידעתי! ידעתי!" הוא עשה ריקוד ניצחון.
"טוב, ידעת." גילגלתי לעברו עיניים. "עכשיו בוא, אם אתה רוצה לקבל את הכסף על העבודה כאן." חייכתי אליו וגררתי אותו איתי.
חייכתי כול שאר היום.
הפרצוף של א' התגלגל בתוך ראשי.
כול זמן אפשרי בן דודי עשה תנועות ניצחון ופרץ בצחוק המתגלגל שלו.

זה היה לפני חודש.
הבנתי שכנראה ע' צדק.
רק שבאותו זמן לא הבנתי את זה.

my friend

15/12/2013 08:28
Be Your Own Hero
הדובי שלי.
הדובי הענק שהיה לי.
ריקו שמו.
ריקו היה בביתנו עוד לפני שנולדתי.
הוא היה של ש'.
כול פעם שבכיתי,
כול פעם שהיה לי רע,
כול פעם שהציקו לי,
כול פעם שגילו לי סוד.
את מי הייתי משתפת?
את ההורים?
הייתי יושבת איתו על השטיח בחדרי.
הייתי מחבקת אותו.
הוא היה מחבק אותי בחזרה.
הוא תמיד חייך אלי במחשבתי.
אבל לפני כשנה, אמי ואבי החליטו שאני מבוגרת מדי בשביל שיהיו לי בובות.
בהיתי בהם המומה.
התחלתי לגמגם להם.
אמרתי להם שהוא רק לקישוט.
הם הביטו עליי מלמעלה.
לא הצלחתי לשלוט בעצמי.
לא הצלחתי לשקר להם.
רצתי לחדרי.
חיבקתי אותו חזק.
הדמעות זלגו.
התחלתי ללחוש לו בבהילות שהולכים לקחת אותו.
"אני לא אשכח אותך. אני לא מוכנה." אמרתי בקול צרוד.
אבא נכנס פנימה.
הספקתי לנגב את הדמעות.
הוא לקח אותו בלי לשים לב אליי בכלל.
ברגע שיצא, כול הזכרונות צפו למעלה והדמעות חזרו.
בגיל שנה, התגלשנו במגלשות. נפלנו על החול וניקיתי אותו עם ה'.
בגיל שנתיים, ביום הולדתי. האכלתי אותו בעוגת שוקולד. אמא צעקה עליי אחר כך. בכיתי איתו בחדרי.
בגיל שלוש,הייתי ביום הולדתו של סבי. הוא נתן לריקו פפיון.
בגיל ארבע, ישנתי אצל דודתי. לא היה לי מקום לישון. ישנתי עם ריקו על הרצפה ודיברתי אליו כול הלילה.
בגיל חמש,ביום האחרון לגן חובה. הבאתי אותו איתי והוא שיחק איתי בקוביות.
בגיל שש, בארצות הברית. זה היה היום שבו פגשתי את Seth. הבאתי אותו אלייה ושיחקנו איתו. היא החזיקה אותו ורצה איתו כשהוא היה צריך לחבק אותי.
בגיל שבע, גיליתי לו כמה קשה לי ללמוד עברית. מבטו הסתכל על מחברתי, וחשבתי שהוא רוצה שאתאמן איתו.
ככה זה המשיך.
כול זיכרון בכול יום, בכול שבוע, בכול חודש, בכול שנה.


והנה, קיימתי את הבטחתי לריקו.
לא שחכתי אותו.
עדיין, לפחות.
אני מתגעגעת אליו.
אל חיבוקו הרך.
אל חיוכו שהיה מופיע במחשבתי.
בתקופה הזאת, אני צריכה אותו יותר מתמיד.

me-***The Cheshire CatSuzantimtamMeshicosmicBFF
cosmicBFF
27/05/2016 17:37
זה נורא ואיום, אני מבינה את התחושה.
(O)
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה:

קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
מקרא שמות
מ' - החברה הכי טובה שלי. היא מדהימה פשוט. מתה עליה.
א' - החבר הכי טוב שלי. אני מאוהבת בו. הוא מדהים.
ט' - חבר ממש ממש טוב שלי. הוא פשוט אדיר. התכונה הכי חזקה שלו.
ע' - הבחור הדפוק ששבר לי את הלב. אני חושבת שעכשיו הוא יצא משם.
ג' - חבר ממש טוב שלי. הוא אדיר ומצחיק.
ל' - אחותי הקטנה. עוד מישהי שמרביצה לאחותה הגדולה...
ש' - אחותי הגדולה, כיתה יא'. רק עוד אחת שמקללת אותי ושונאת אותי.
ה' - אחותי הבכורה, בצבא. קשה לתאר אותה. עיניים כחולות צלולות שגורמות לך לומר רק אמת. למדתי להילחם בהן.
תודה לכם

תודה לך, ששברת לי את הלב.
ותודה לך, שתקעת לי סכין בגב. רגע, גם לך, ולך, ולך.
ותודה לך, שהצקת לי כל חיי. וגם לך, ולך, ולך.
ותודה לך, שבעטת בי כשהייתי פצועה. ולך, ולך, ולך.

תודה לך, שתיקנת חלקים ממני. ולך, ולך, ולך.
ותודה לך, שנתת לי כתף לבכות עליה. ולך, ולך, ולך.
ותודה לך, שתמיד חיבקת בזמן המתאים. ולך, ולך, ולך.
ותודה לך, שידעת להקשיב. ולך, ולך, ולך.
ותודה לך, שפשוט היית שם בשבילי כל הזמן הזה. ולך, ולך, ולך.

תודה לכולכם.
בזכותכם אני מי שאני היום.
Frozen

הכול קפוא.
בשיער נשזרו פתיתי שלג וקרח.
הוא נהיה לבן.
הרוח מצליפה בו.
האצבעות קופאות.
מתחילים להיווצר עליהם ציורים, שירטוטים קפואים.
היידים הלבינו.
הלחיים מתחילות להכסיף.
הנמשים החומים נבלעו בלובן.
העניים מכחילות.
נראות כלבנות בוהקות.
אך הכפור?
הוא אינו רק מבחוץ.
הוא מתחלחל פנימה.
זוחל במוח.
מביט בזכרונות.
מביט בכשלונות,
בהצלחות,
בפגיעות,
בפחד.
מגשש.
מקפיא את הכול.
ואז,
הוא מסתכל מטה.
ומה הוא רואה?
את הלב.
הלב פועם.
אינו כסוף, או לבן.
אך הוא חלש.
באותה המידה אשר חזק.
הכפור לוקח תנופה.
חודר לתוך הלב.
השפתיים הכולות נפתחות וצרחה נפלטת מהן.
הכאב, קשה מנשוא.
אך זהו הכאב.
עוד לומדים להתמודד איתו.
הגוף מתרומם מהאדמה.
הצבעים הכסופים מתעמעמים.
שאר הצבעים חוזרים כשהיו.
הסומק חוזר ללחיים.
העיינים חוזרות לצבען הירוק.
אך הכאב,
לא עוזב.
הכול נראה מבחוץ רגיל,
כשבפנים,
הכול קפוא.