"קדימה טובי, היא עוד מעט בחוץ. יהיה בסדר, ילדה שלישית כבר!" אמר ארז לאשתו ולחץ את ידה.
קול בכי דק נשמע וארז החזיק בידו תינוקת קטנה בעלת עיניים כחולות.
אותה הילדה גדלה לה, במשפחה מאושרת.
עם אמא, אבא, סבא, סבתא, אחיות.
אותה הילדה גדלה לה, וניהתה חכמה.
עינייה שינו את צבען לצבע עיניי אביה, ירוקות עם קוים חומים.
ועוד אחות נוספה למשפחה.
יום אחד, אביה חזר לקחת אותה מבית ספרה, ובאותו יום תמימותה נקטפה ממנה.
"אני מצטער... אני יודע שזה יהיה לך קשה, אבל את ילדה גדולה." אמר לה.
"כן אבא?"
"את יודעת כמה סבא אהב אותך, ולדבר איתך, ולראות את ציורייך וסיפורייך. את יודעת כמה אהב את הברכות ששלחת לו."
הנהנתי לו...
"סבא מת."
שתי מילים גורליות,
מאז לא הייתה אותו דבר.
לא לוותר.
לא אכפת להם באמת.
אל תראי להם.
תשתקי ותחייכי.
תתנהגי כאילו הכול בסדר.
אמרה לעצמה.
אבל... זה לא הוגן כלפי חבים שלי
אמרה בהיסוס במחשבתה.
אין לך חברים, גם אם כן, עדיף שלא ידעו
אמרה לעצמה בתקיפות.
הכול המשיך כרגיל.
אבל היא... היא לא חזרה להיות אותו דבר.
ואז אחרי שנתיים העולם החליט שבא לו להתעלל בה יותר מתמיד.
כל ההצקות וההתעללויות שעברה לא הספיקו לאלוהים.
האהבה החליטה שהיא מעוניינת להתערב.
להתאהב באחד,
האחד שישבור אותה לתמיד.
היא ניהיתה מאושרת איתו.
כך חשבה.
זה מה שאהבה עושה לאנשים.
מעוורת.
היא בכתה דמעות אושר.
דמעות אושר מעטות הקדימו דמעות צער רבות.
ואז, זה שוב קרה.
עוד בן משפחה נשלח לבית חולים.
כשהיה לה מספיק דברים לדאוג להם.
אך אלה החיים, אלה דרכיו.
ומחשבות תקפו אותה.
מחשבות אשר הייתה מוותרת עליהן.
כבר לא הרגישה אותה הילדה בטוחה בביתה,
היא ידעה ששם,
תמיד תיפגע
I'll be coming home
Just to be alone
'Cause I know you're not there
Just to be alone
'Cause I know you're not there
And I know you don't care
can hardly wait to leave this place
;){kind=link}