עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

חברים
הכאב שבשתיקהdont let me go .LonelyGirlג'ולMagenAprilme-***
girlsmooth criminalyehavGhost DogDowntimtam
דניאלEmo Lifesee from the heartHere To LoveMeshiSuzan
Lonely guyThe Cheshire Catנערת הגורלcosmicBFFTigerLilyIm (not) fine
נושאים
תאריך פתיחת הבלוג

7.11.2013
מי אני?

שיער חום מתולתל.
עיניים ירוקות משתנות.
נמשים.
גבוהה.
עור בהיר.
זיכרון גרוע.
תולעת ספרים.
ילדת חורף.
שותקת אבל יודעת לצרוח.
איבדה סבא.
כותבת.
מציירת.
חיה בעולם משל עצמה.
העפרונות שלה הם לפעמים החברים הכי טובים שלה.
משפחה מלחיצה.
בעית זיכרון.
עושה צרות.
שקרנית מעולה.
נוטרת טינה.
סולחת אבל לא שוכחת.
לא ילדה טובה.
לא תמיד צודקת.

מה עוד אפשר לומר?
ילדה שונה.
זאת אני.
אצל סבתא בחצר

"תגידי, מה קרה?" שאל אותי בן דודי. שערו הג'ינג'י נראה זהוב.
"הממ... מה?" מיקדתי את מבטי בו.
"מה קרה לך? את שקטה יותר מתמיד. אבל כשאת מדברת, את מדברת רק על הא' הזה..." אמר לי.
הוא היה קטן ממני בשלוש שנים.
עייניו הירוקות קדחו בי.
הסמקתי.
"אני.. באמת?.." שאלתי.
"כן. את אוהבת אותו?" שאל בישירות.
"אנ- אני... אני חושבת שכן." אמרתי לו.
הוא חייך אליי את החיוך המופרע שלו.
"ידעתי! ידעתי!" הוא עשה ריקוד ניצחון.
"טוב, ידעת." גילגלתי לעברו עיניים. "עכשיו בוא, אם אתה רוצה לקבל את הכסף על העבודה כאן." חייכתי אליו וגררתי אותו איתי.
חייכתי כול שאר היום.
הפרצוף של א' התגלגל בתוך ראשי.
כול זמן אפשרי בן דודי עשה תנועות ניצחון ופרץ בצחוק המתגלגל שלו.

זה היה לפני חודש.
הבנתי שכנראה ע' צדק.
רק שבאותו זמן לא הבנתי את זה.
אז בשבילך, הצד שלי.
25/12/2013 20:55
Be Your Own Hero
משפחה
"מה, את לא אוהבת את אחותך הגדולה?" הם שואלים בפליאה.
"למה שאני כן?" אני מושכת בכתפיים.


את מסננת קללה לעברי.
ממשיכה ללעוג לי.
דמעות זולגות על לחיי.
את ממשיכה.
בהתחלה באמת ניסיתי לאהוב אותך.
ניסיתי להכריח את עצמי.
זה בלתי אפשרי.
לא החזרת לי אהבה.
את רק ממשיכה בשלך.
נהינת מכול רגע.
כול רגע קוראת לי בשמות.
אנשים אומרים, "מה, זה היה בצחוק."
אז זהו, שזה לא.
הם לא רואים את המבט בענייה.
המבט הקר, שלא סולח כלל.
את מתמרנת את כולם.
מעפעפת בענייך והם מאמינים לך.
זאת הברכה שלך.
את מסובבת את כולם על האצבע הקטנה שלך.
הם נמצאים אצלך בכיס הקטן.
הם לא באמת מבינים מה קורה.
בית,בבית את חושפת את עצמך.
הרי למה לעשות הצגות אם אפשר לפגוע באחותך הקטנה?
עובר ילדה מהכיתה, את מחייכת ועושה איתי תמונה.
ברגע שהילדה הולכת, פרצופך המנצח חוזר.
את מחייכת אליי במתיקות, כאילו חלקנו סוד.
אך העניים,
העניים החומות,
קפואות.


אני פשוט שונאת אותך.
כול דבר ודבר בך.
אבל זה בסדר, הרי זה הדדי.



זה הצד שלי, ש'.
באמת חשבת פעם עליי?
11 תגובות
אז היום?
24/12/2013 20:33
Be Your Own Hero
אהבה

הגעתי הביתה אחרי בית הספר.

מה חיכה לי?

אבא.

הוא 'עזר' לי במתמטיקה. יותר נכון הסביר לי כמה אני טיפשה.

מיד אחרי השעה וחצי המייגעות, יצאתי לצופים.

מ' לא הגיעה.

הצמדתי לג' את הכינוי 'גרמיט'. כמו 'קרמיט', בגלל שפעם הוא בא לבית ספר עם משהו על הצוואר שנראה כמו הכולר הזה של קרמיט, רק שאת זה אומרים עם ג'.

ט' היה.

א' היה.

שיחקנו הדגל.

זה היה פשוט עלוב.

רק שוטטתי 'בשטח האויב' ועצבנתי אותם. זה היה נחמד.

כול הפעולה אני וא' היינו ביחד.

זה היה כיף.

כול הפעולה פשוט היינו מחובקים.

לא *באמת* שמעתי את מה שהמדריכים אמרו לנו.

כשיצאנו מהשער איזה ילדה אחת שאלה אותנו, "אתם אחים?". סוף סוף מישהי שלא שואלת אותנו משהו שהוא לא על דעות קדומות שבן לא יכול להסתובב עם בת בלי שהם חברים.

בסוף מול הבית שלו התחבקנו. אני נורא אוהבת את החיבוקים האלה שסוגרים את היום.

באמצע פשוט סובבתי את הראש ונישקתי אותו.

נשיקה קצרה, רכה.

נפרדתי ממנו.

היה לי חיוך מפגר על הפרצוף.

לא היה לי אכפת.


8 תגובות
ושוב אני חושבת עליו.
20/12/2013 21:55
Be Your Own Hero
אהבה
אני יושבת על הרצפה במקלחת.
הראש מושען על הקיר.
ושוב אני חושבת על א'.
אנשים שואלים, "מה מעסיק את המחשבות שלך שאת יכולה פשוט לשבת ולבהות באוויר?". אני עונה להם תשובה טיפשית. מה התשובה תעזור להם? האמת היא שאני חושבת על א'. כול הזמן.
אז כשהמים זולגים, אני חושבת עליו.
על כול הפעמים שחיבק אותי.
על כול הפעמים שיכלתי לנשק אותו, אבל השתפנתי.
הפעם בה שכבתי על הרצפה והסתכל עליי מלמעלה. יכלתי להרים את ראשי כמה סנטימטרים.
על הפעם שחיבקתי אותו בחזרה מהצופים כשהחזקתי את ראשו בידי.יכלתי להרים את ראשו אליי.
הפעם שהוא שם על ברכיי את ראשה וההסתכל עליי. יכלתי לקרב את פניי.
הפעם ששמתי את ראשי עליו. יכלתי לסובב את ראשי.
על כול השיחות שלנו.
על כול החלומות שהופיע בהם.
על כול הסיוטים שכיכב בהם.
על החיוך שלו. החיוך המקסים שלו.
כול פעם שאני רואה את דודי ודודתי מחובקים, אני מרגישה צביטה של רצון אליו.
המים ממשיכים לזלוג.
אחותי צורחת עליי מהמסדרון.
זה לא משנה לי.
אני לא באמת שומעת אותה.
זה גם לא באמת אכפת לי עכשיו.
אני יודעת שאני יכולה בכול שנייה ללכת לביתו הנמצא כדקה מביתי, ולנשק אותו.
אבל אין לי אומץ.

אז אומץ יקר, למקרא שאתה קורא את זה, אתה מוכן לבוא לעזרתי? אני מחכה לך.


together we'll be running somewhere new, and nothing can hold me back from you




אחרי פוסט מייגע וחסר כול משמעות, לילה טוב משפחה שלי.
12 תגובות
סרטוןLyrics Tokio Hotel monsoon
אז כן, אני גנבת.
19/12/2013 19:18
Be Your Own Hero
גנבת

אני גנבת.

גנבתי הרבה פעמים בחיי.

תצאו עליי,

תקללו אותי,

אני רק מספרת.

לפעמים זה היה מצורך נקמה, תמיד הייתי ילדה שנוקמת.

לפעמים, זה היה מקנאה.

אך לפעמים, היה זה גם מצורך לאותו דבר.

בגן חובה התחלתי לגנוב.

מאז, למדתי שלשקר זה לא נורא.

שזה לא עושה שום דבר רע.

ובהחלט, השתפרתי.

אני זוכרת עוד את הגנבה הראשונה שלי.

זה היה בחודש הראשון של גן חובה.

אחת הילדות קרעה לי את מה שהכנתי לאמי מול הפנים וצחקה עליי.

על הכול שבי.

ונקמתי בה על זה.

כשהיא הביאה בובה חדשה, הוצאתי אותה מהתיק שלה כשכולם היו בחוץ.

תכננתי הכול.

ספרתי את השניות שידעתי שייקחו עד שהגננת תראה שאני לא בחוץ.

הכנסתי את הבובה לתיקי.

אף אחד לא חדש בי.

כשאלו אותי אם ראיתי אותה, אמרתי "לא. לא ראיתי אותה."

כשהגננת יצאה מהחדר חייכתי חיוך ניצחון.

תחושת אדרנלין בערה בי אז. אני לא אשכח אותה לעולם.

זאת הייתה תחושה נהדרת.

תחושה רעה, אך טובה.

אותה הילדה בכתה אחרכך.

חייכתי חיוך עוקצני כפי שהיא תמיד הייתה עושה לי.

החזרתי לה.

על הכול.

לא הרגשתי רע.

בכלל.

לא הצטערתי.

זה נשמע אנוכי.

אני מודעת לזה.

אך זאת האמת.

באותה שנה גם גנבתי את המפתח לעליית הגג.

ההורים לעולם לא הרשולי להיכנס לשם.

אז נכנסתי.

מצאתי שם ארגז.

ארגז מפחיד.

לעולם לא אשכח אותו.

לעולם.

לא פתחתי אותו.

הוא הפחיד אותי מדי.

ברחתי למטה.

החזרתי את המפתח לאותו המקום בדיוק.

ברגע שהורי פתחו את דלת הכניסה של הבית.

אז כן, אני גנבת.

אני יודעת שאני צריכה להיות בכלא בעובדה שגנבתי מאנשים שהם לא המשפחה שלי, שהם זרים.

אני יודעת.

גנבות עזרו לי ללמוד לשקר.

זאת האמת.



סיפור אמיתי

3 תגובות
....
15/12/2013 16:35
Be Your Own Hero
משפחה
"אבל..."
"אין אבל." אמרתי בתקיפות.
"אבל-"
"אמרתי שאין אבל. לא שמעת?" אמרתי.
"שמעתי." אמר לי.
"אז למה אתה ממשיך לומר 'אבל'? רוצה לשמוע משהו?" שאלתי אותו.
הוא הביט בי.
בן דודי הצעיר.
עיניו הירוקות האדימו מבכי.
"מה?.."
"אתה ילד מדהים." אמרתי.
"אז למה הם עושים את זה?" שאל אותי.
"כי זה עושה להם טוב." אמרתי.
"זה עושה להם טוב?" שאל.
"כן אורי." אמרתי. "אנחנו חיים בעולם, שכול אחד פוגע מאיפה שהוא פגוע. לא למדת את זה בעצמך עדיין? טוב, עכשיו אתה לומד."
הוא רק שתק.
חיבקתי אותו.
"הם פוגעים במי שחזק. הם פוגעים במי שזוהר. זה מה שהם עושים." אמרתי. "אני רוצה שתראה להם, תראה להם שהם לא טעו. תראה להם שאתה חזק. תראה להם שאתה עדיין מחייך. שישאלו את עצמם, 'הילד הזה לא נשבר?' ואתה רק תמשיך לזהור."
הוא הביט בי.
"את באמת רוצה?" שאל.
"כן. ואם הם יעזו לעשות את זה לך שוב, אני אבוא עד אליהם, ואז ארביץ להם." אמרתי.
הוא חייך חיוך קטן והניצוץ המוכר חזר לעינייו.
"ילדים! קדימה, צריך ללכת!" צעקה דודתי.
קמנו מהספסל והלכנו לקראתה.

השיחה הזאת איתו נתקעה בראשי מיום שבת.
היא לא יוצאת החוצה.
כול מה שאמרתי לו שם, היה מבחינתי נכון. אני אקיים הכול.
אם הבריונים האלה יעזו להתקרב אל בן הדוד שלי שוב, אני אהרוג אותם בלי רחמים.
כי אף אחד,
אף אחד,
לא צוחק עליו.
אף אחד.
הוא הדבר היחיד במשפחתי שאני אוהבת.
הוא ואחיו.
הם הסיבה שאני באה לכול האירועים עם החארות שאני צריכה לראות כול הזמן.
ועליהם,
על שני האחים,
אני לא עומדת לוותר.
אני לא אתן לאף אחד לשבור אותם.


8 תגובות
my friend
15/12/2013 08:28
Be Your Own Hero
הדובי שלי.
הדובי הענק שהיה לי.
ריקו שמו.
ריקו היה בביתנו עוד לפני שנולדתי.
הוא היה של ש'.
כול פעם שבכיתי,
כול פעם שהיה לי רע,
כול פעם שהציקו לי,
כול פעם שגילו לי סוד.
את מי הייתי משתפת?
את ההורים?
הייתי יושבת איתו על השטיח בחדרי.
הייתי מחבקת אותו.
הוא היה מחבק אותי בחזרה.
הוא תמיד חייך אלי במחשבתי.
אבל לפני כשנה, אמי ואבי החליטו שאני מבוגרת מדי בשביל שיהיו לי בובות.
בהיתי בהם המומה.
התחלתי לגמגם להם.
אמרתי להם שהוא רק לקישוט.
הם הביטו עליי מלמעלה.
לא הצלחתי לשלוט בעצמי.
לא הצלחתי לשקר להם.
רצתי לחדרי.
חיבקתי אותו חזק.
הדמעות זלגו.
התחלתי ללחוש לו בבהילות שהולכים לקחת אותו.
"אני לא אשכח אותך. אני לא מוכנה." אמרתי בקול צרוד.
אבא נכנס פנימה.
הספקתי לנגב את הדמעות.
הוא לקח אותו בלי לשים לב אליי בכלל.
ברגע שיצא, כול הזכרונות צפו למעלה והדמעות חזרו.
בגיל שנה, התגלשנו במגלשות. נפלנו על החול וניקיתי אותו עם ה'.
בגיל שנתיים, ביום הולדתי. האכלתי אותו בעוגת שוקולד. אמא צעקה עליי אחר כך. בכיתי איתו בחדרי.
בגיל שלוש,הייתי ביום הולדתו של סבי. הוא נתן לריקו פפיון.
בגיל ארבע, ישנתי אצל דודתי. לא היה לי מקום לישון. ישנתי עם ריקו על הרצפה ודיברתי אליו כול הלילה.
בגיל חמש,ביום האחרון לגן חובה. הבאתי אותו איתי והוא שיחק איתי בקוביות.
בגיל שש, בארצות הברית. זה היה היום שבו פגשתי את Seth. הבאתי אותו אלייה ושיחקנו איתו. היא החזיקה אותו ורצה איתו כשהוא היה צריך לחבק אותי.
בגיל שבע, גיליתי לו כמה קשה לי ללמוד עברית. מבטו הסתכל על מחברתי, וחשבתי שהוא רוצה שאתאמן איתו.
ככה זה המשיך.
כול זיכרון בכול יום, בכול שבוע, בכול חודש, בכול שנה.


והנה, קיימתי את הבטחתי לריקו.
לא שחכתי אותו.
עדיין, לפחות.
אני מתגעגעת אליו.
אל חיבוקו הרך.
אל חיוכו שהיה מופיע במחשבתי.
בתקופה הזאת, אני צריכה אותו יותר מתמיד.

1 תגובות
הילדה על הנדנדה
10/12/2013 15:38
Be Your Own Hero

על הנדנדה,

יושבת לה ילדה.

מתנדנדת קדימה,

אחורה.

קדימה,

אחורה.

אנשים עוברים מולה.

לא רואים אותה.

ממשיכים להתקדם.

יש כאלו המסתכלים כמה דקות על הנדנדה.

הילדה חושבת שראו אותה.

היא מחייכת חיוך קטן.

עושה שלום מהוסס.

אך מיד אחר כך, הם הולכים.

והיא מבינה,

שלא ראו אותה.

רק את הנדנדה.

רק תהו למה היא מתנדנדת בעצמה.

למה יש צל ילדה על האדמה.

לא משנה כמה רצתה שיבחינו בה.

לא משנה כמה.

אך אין איש שיבחין בה.

בה, בילדה על הנדנדה.


3 תגובות
הים
07/12/2013 15:36
Be Your Own Hero
ים

ירוק,

כחול,

תכלת.

ירוק,

כחול,

תכלת.

הגלים מתנפצים  על האבנים.

משנים צבעים.

ירוק,

כחול,

תכלת.

השמים כחולים צלולים.

הרוח שורקת באוזניים.

המלח מורגש באוויר.

אין ילדים על החוף.

הוא פנוי אך ורק לי.

הרגליים מטביעות עקבות בחול.

 

יש שני סוגי אנשים בעולם.

אנשים רגילים.

באים לחוף, שוחים בים ואוכלים ארטיק. סוף סיפור.

אך יש גם עוד סוג.

סוג המייחס אותי בתוכו.

ילדי הים.

אחרי פעם אחת,

הם חייבים לחזור.

שוב,

ושוב,

ושוב,

ושוב,

ושוב.

הים מציל אותם. מגדל אותם בחובו.

את חלקם גם הורג


1 תגובות
blue, BLUE eyes
06/12/2013 19:37
Be Your Own Hero

עיניים כחולות, יש לך.

עיניים כחולות צלולות.

בתור ילדה, פחדתי מהן.

כל פעם שהבטתי לתוך ענייך הרגשתי שאת קוראת אותי.

לא הצלחתי לשקר לך.

זה תסכל אותי.

שנים לא הצלחתי לגבור עליהן.

הן ניצחו אותי.

כל פעם מחדש.

אך יום אחד, בכיתה ה', הצלחתי.

נלחמתי.

ניצחתי.

אומנם היה זה אירוע טיפשי, טיפשי עד מאוד.

אך מאז, התחזקתי.

הצלחתי לשקר לך.

עינייך עדיין נדמו כקוראות אותי, אך חסמתי אותן.

כעט, אני מצליחה לשקר.

אני מצליחה לשקר לכול מי שאני רוצה.

רק כשאני רוצה.

לפעמים, אני משקרת אפילו בלי לשים לב.

והכול,

הכול בזכות העיניים הכחולות.

סיפור אמיתי.

בזכות אחותי, ה'. 

5 תגובות
מריונטה
04/12/2013 11:19
Be Your Own Hero

היד מתרוממת, עושה שלום.

לאחר מכן נחבטת בכבדות לצד גופה.

רגל עולה.

רגל עולה.

עוד דמות נראית במרחק.

חוט מתרומם.

רגל עולה.

היא ממשיכה

דוחקים בה להתקדם.

הדמות עומדת מולה, ומרימה יד במהירות.

היד אינה נוחתת לצד גופה של הדמות,

לא ולא.

היד נוחתת על הגוף שמולה.

מכה בה קשות.

החיוך לא מש מפניה של הילדה.

חרוט עליהן.

ועיניה, אטומות.

הדמות נעלמת, והילדה קורסת.

החיוך נשאר על פרצופה.

כלי משחק של אנשים.

בובת חוטים.

לא נפגעת, לא נפצעת.

 בובת חוטים.

גמרו לשחק בה, בבובת חוטים.

מניחים אותה על המדף.

בובת חוטים.


2 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
מקרא שמות
מ' - החברה הכי טובה שלי. היא מדהימה פשוט. מתה עליה.
א' - החבר הכי טוב שלי. אני מאוהבת בו. הוא מדהים.
ט' - חבר ממש ממש טוב שלי. הוא פשוט אדיר. התכונה הכי חזקה שלו.
ע' - הבחור הדפוק ששבר לי את הלב. אני חושבת שעכשיו הוא יצא משם.
ג' - חבר ממש טוב שלי. הוא אדיר ומצחיק.
ל' - אחותי הקטנה. עוד מישהי שמרביצה לאחותה הגדולה...
ש' - אחותי הגדולה, כיתה יא'. רק עוד אחת שמקללת אותי ושונאת אותי.
ה' - אחותי הבכורה, בצבא. קשה לתאר אותה. עיניים כחולות צלולות שגורמות לך לומר רק אמת. למדתי להילחם בהן.
תודה לכם

תודה לך, ששברת לי את הלב.
ותודה לך, שתקעת לי סכין בגב. רגע, גם לך, ולך, ולך.
ותודה לך, שהצקת לי כל חיי. וגם לך, ולך, ולך.
ותודה לך, שבעטת בי כשהייתי פצועה. ולך, ולך, ולך.

תודה לך, שתיקנת חלקים ממני. ולך, ולך, ולך.
ותודה לך, שנתת לי כתף לבכות עליה. ולך, ולך, ולך.
ותודה לך, שתמיד חיבקת בזמן המתאים. ולך, ולך, ולך.
ותודה לך, שידעת להקשיב. ולך, ולך, ולך.
ותודה לך, שפשוט היית שם בשבילי כל הזמן הזה. ולך, ולך, ולך.

תודה לכולכם.
בזכותכם אני מי שאני היום.
Frozen

הכול קפוא.
בשיער נשזרו פתיתי שלג וקרח.
הוא נהיה לבן.
הרוח מצליפה בו.
האצבעות קופאות.
מתחילים להיווצר עליהם ציורים, שירטוטים קפואים.
היידים הלבינו.
הלחיים מתחילות להכסיף.
הנמשים החומים נבלעו בלובן.
העניים מכחילות.
נראות כלבנות בוהקות.
אך הכפור?
הוא אינו רק מבחוץ.
הוא מתחלחל פנימה.
זוחל במוח.
מביט בזכרונות.
מביט בכשלונות,
בהצלחות,
בפגיעות,
בפחד.
מגשש.
מקפיא את הכול.
ואז,
הוא מסתכל מטה.
ומה הוא רואה?
את הלב.
הלב פועם.
אינו כסוף, או לבן.
אך הוא חלש.
באותה המידה אשר חזק.
הכפור לוקח תנופה.
חודר לתוך הלב.
השפתיים הכולות נפתחות וצרחה נפלטת מהן.
הכאב, קשה מנשוא.
אך זהו הכאב.
עוד לומדים להתמודד איתו.
הגוף מתרומם מהאדמה.
הצבעים הכסופים מתעמעמים.
שאר הצבעים חוזרים כשהיו.
הסומק חוזר ללחיים.
העיינים חוזרות לצבען הירוק.
אך הכאב,
לא עוזב.
הכול נראה מבחוץ רגיל,
כשבפנים,
הכול קפוא.